ארבע לפנות בוקר
כמה אנרגיה שפכנו בילדותינו על ארבעת הבנים האלה מההגדה. חבורה של חכמולוגים ישראלים קלאסיים. אחד שמנסה להיראות חכם, יותר מאשר להפוך את האחרים סביבו לחכמים. הוא תמיד צודק, כל כך צודק שמוביל אותנו לתהום עם הזעם הקדוש שלו. הבן השני הוא הטרול הרשע שלא יודע לנהל ויכוח לגופו של עניין, אלא רק לגופו של אדם. אין לו תשובות, אבל יש לו משהו רע להגיד על הטוען אותם, ומבחינתו זה מספיק. השלישי הוא תם עם הפרעת קשב: הוא בכלל עסוק בטלפון, שואל שאלה כדי להראות שהוא מעורב וחוזר לענייניו. כמו המראיינים האלה שעסוקים בשאלה הבאה ולא מקשיבים לתשובה של המרואיין הנרגש. התוצאה: הוא כאילו תורם לדיון, אבל בעצם מזיק לו בשטחיות וחלקי מידע. וזה שאינו יודע לשאול? הוא לא עוסק בזה, זה לא בשבילו. התעייף. אין לו מודלים לחיקוי, הוא המודל חיקוי של עצמו: מה שהוא עשה אתמול, מתבסס על מה שהוא עשה שלשום. הוא שכח שהחיים הם לא תשובות, החיים הם שאלות. אז בינתיים הוא מביט מהצד, תעדכנו אותו בתוצאה.
ארבעה בנים, ותמיד ניסינו לתייג מי זה מי. אז זהו – כל הבנים האלה הם אנחנו, רק השאלה באיזו תקופה.
עניין של זמן
כן, כולנו חכמים, כולנו רשעים, כולנו תם וגם לא יודעים לשאול. אנחנו נעים על הרצף במאבק יומיומי תמידי. ליל הסדר הוא בעצם ליל הרצף, הערב שבו כל הסקאלה יושבת לשולחן ועושה מאזן שנתי של חשבון נפש, עם אלוהים בתפקיד רואה החשבון. מדובר בחבורה מסוכסכת השוכנת בתוכנו, שמגיעה לשולחן ההורים על אוכל טוב ומנסה לצאת משודרגת יחסית לאיך שנכנסה אליו. ואיך עושים זאת? כשכל אחד תורם את הצדדים החיוביים שבו: החכם מביא את הסקרנות, הרשע את הריאליות, התם את פתיחות המחשבה, וההוא שלא שואל נותן את השקט הנפשי.
עד היום זה עבד לא רע. ארבעת הבנים האלה בתוכנו הקימו מדינה לתפארת. רבו והשלימו, חלקו אחד על השני בבוקר והסכימו בערב. הם שילמו מחירים אבל מגיעים לשנת ה-77 של ליל הסדר הלאומי כשיש להם הרבה דברים להתגאות עליהם. משפחה, קוראים לזה.
אבל ארבעת הבנים הם כבר לא הסיפור.
להם הרי דבר משותף בסיסי: כולם מגיעים. הם רבים, הם אדישים, לפעמים יושבים על הספסל ולפעמים מבקיעים גולים. אבל הם על המגרש. החברה הישראלית הגיעה לנקודת קצה של חלוקה בין אלה שיושבים סביב השולחן, לבין אלה שמנצנצים.
אתה פה חסר לי
וכך הגענו לבן החמישי. הוא נעדר, הוא החליט שלא מתאים לו לבוא.
הבן החמישי הוא זה שמשתמט מתורנות מטבח סביב שולחן הסדר המשפחתי. יש לו תירוצים, אבל אין שום סיבה לשמוע אותם: הוא לא בסלון. הוא מציע לעלות בזום כדי לייעץ איך כדאי לנהל את הסדר. החמוד גם מבקש שנשלח לו את הארוחה בוולט, הוא כבר יאכל אותה במקום אחר בעצמו. בין לבין הוא מבקש שנאבטח אותו, אבל לא אוחז בחרב כי הוא עסוק בכלל בסדר משלו. החמישי הוא לגמרי אח, אבל הוא לא בהגדה, ולא לחינם אינו מופיע בסיפור של יציאת מצריים. המשתמט הושמט.
ואותו בן חמישי, אם הוא לא משתמט – הוא מסרב. הוא החליט מזמן שהצדק אצלו, לכן הוא לא מצטרף לשולחן – הוא רק מאיים לשרוף את הבית והולך. החמישי בטוח שהוא נעלה על שאר האחים שלו. הוא לא מבין את הדבר הכי בסיסי בעולמות השכנוע: אין דבר שגורם לאדם לעבור צד, יותר מאשר התחושה של התנשאות כלפיו. בפטרונותו הוא הופך את ארבעת הבנים לקורבנות, ויש אומרים שהוא אפילו עוזר לאח שהוא פחות אוהב להנהיג את הבית. ככה זה עם קנאים, הם תמיד מייצרים את התוצאה הכי טובה – לצד שהם מתנגדים לו.
הבן החמישי, המשתמט והמסרב, ולצידו ארבעת הבנים של העם המרגש שלנו. מסורת ישראלית.
עברנו את פרעה, הקמנו מדינה, עכשיו אם רק נאחד את כל ארבעת המופלאים, בשנה הבאה נביא גם את הבן החמישי לשולחן הסדר. חג שמח.
מתי אלמד לבחור נכון
והנה נתוני מחקר עומק שאת תוצאותיו אביא כאן לראשונה: רוב גדול בציבור חושבים שהמדינה הולכת לכיוון שלילי ומוטרדים בעיקר מהפילוג בעם ומיוקר המחיה. 71% מכלל הציבור מאוכזבים מהפוליטיקאים שהתחלפו בשלטון בשני העשורים האחרונים ונכשלו פעם אחר פעם. הם רוצים מנהיגים חדשים אבל כאלה עם ניסיון בניהול והכרות עם המערכות הציבוריות, והם חוששים מהמצב הכלכלי יותר מאשר הסכנה הקיומית. 64% מהעם רוצה לגייס חרדים ולא חושש להשתמש בסנקציות אישיות, אבל מעדיף שיעשו זאת מנהיגים ענייניים שיודעים איך לתקשר עם הצד השני, מין קשיחות ורגישות כזאת. ולא פחות חשוב: כ-60% רוצה במפורש יותר נשים בהנהגת המדינה וסבורים שזה יוביל לניהול וקבלת החלטות מוצלחת יותר.
עד כאן נתונים על פרסונות ותחושות, בסוגיית ה"עמדות" כבר מזמן אין הבדלים גדולים בנושאי הליבה המדיניים והדתיים. תחת ההנהגה הקיימת אנחנו מסכימים יותר, רבים יותר, ובעיקר צמאים לאלטרנטיבה.
על הרצפה
יש פה פרדוקס: העם רוצה לבחור באנשים שלא רוצים להיכנס לפוליטיקה. הוא רוצה את אלה שלא צריכים את זה, שטוב להם בעסקים, ביזמות, ברפואה, במדע, באקדמיה, במוניציפלי ובהייטק. התוצאה: מי שטוב – לא בא, ומי שבא – לא מספיק טוב.
מה שרואים בסקרי העומק כיום, הוא בדיוק מה שתשמעו מהשכן שלכם: מתלבטים בשיעור של לא פחות מ-20 מנדטים, וגם מי שכבר החליט על מפלגה מסויימת פריך ומהוסס מתמיד. בקיצור: יש ביקוש ואין היצע.
מפלגה שתתמקד בשיקום וניהול, מפלגה של אנשי מקצוע בתחומם, יכולה להיות הגיים צ'נג'ר של הבחירות הבאות. היא לא צריכה להחרים אף אחד – היא חייבת לדרוש במו"מ הקואליציוני בנייה מחדש של חלקת האלוהים שלנו: ממשלת משרתים רחבה, העברת חוק קציבת כהונה לראש ממשלה, הורדת אחוז חסימה, הפסקת קצבאות למשתמטים והפסקת כספים קואליציוניים – ובמקביל להציג תוכנית שיקום מדידה לכל משרד ומשרד בישראל.
זאת קריאה אחרונה לכל מי שיושב או רובצת על הגדר: תקפצו ראש, יש מים. או בשפה שלכם: זה על הרצפה, בואו ותרימו את זה. בואו ותרימו את המדינה היחידה שיש לנו. קשה? תחשבו שזה מילואים. תרבחו ותתגייסו, הטובים לכנסת.
