תן לי זמן, הושט לי יד
"שעון גדול תלוי מעל לראשנו והוא מתקתק" סיים מנחם בגין את ישיבת הממשלה באוקטובר 1980 שעסקה בתקיפת הכור. "אם יהיה נשק גרעיני בידי עיראק יקרה אחד מהשניים: או שניאלץ להיכנע לתביעותיהם, או שנסתכן בהשמדה המונית. זוועה שכזאת".
כולם הבינו על איזה שעון האיש שאיבד את משפחתו בשואה מדבר. בספרו "השעון" מתאר ק.צטניק סצנה מצמררת יומיים לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה: ילד יהודי רוכב על אופניו ברחוב בעיירה מטרופולי, מעליו ניצב השעון שבעזרתו כל התושבים מכוונים את שלהם. חייל פולני שיכור מסביר לעוברים ושבים: "ברגע שיושמדו כל היהודים תסתיים המלחמה". העלילה ממשיכה אל זוועות השואה, יהודי העיירה מושמדים. הסיפור מסתיים לאחר השחרור מאושוויץ, היחיד ששרד מהעיירה חוזר אליה ונוסע שוב על אופניים – מעליו השעון עדיין קיים אך כבר לא מראה בשבילו שום שעה, הוא עבר למישור זמן של פלנטה אחרת.
זה השעון שתקתק אצל בגין בלב, הפתיל הלך והתקצר.
וזה הרגע הנה באה השעה
תאריך התקיפה בעירק נקבע במקור ל-10 מאי 1981. "על כתפיכם מונח עתידה של מדינת ישראל" אמר הרמטכ"ל לטייסים הנרגשים בשדה התעופה "עציון", הנחת העבודה היתה שלא כולם יחזרו מהמשימה. הם לא ידעו כי באותם רגעים מנחם בגין מקבל מכתב סודי מיו"ר האופוזיציה שמעון פרס, ובו בקשה להימנע מהפעולה. בגין, המום מדליפת המידע מבטל הכל: "אם המבצע נודע לשמעון פרס, אולי הוא נודע לאוייב". אמר. הוא מתקשר מיידית ומוריד את הטייסים מהקוקפיט.
אבל השעון ממשיך לתקתק ובגין לא מוותר. מבצע "אופרה" יוצא לדרך ב-7 ביוני לאחר מכן, הכור מושמד.
העולם יוצא בחריפות נגד ישראל. "טרור בחסות מדינה" היתה הכותרת בלוס אנג'לס טיימס. "תוקפנות בלתי נסלחת וקצרת רואי" הסביר הניו יורק טיימס. האו"ם גינה, ארה"ב הקפיאה את משלוחי הציוד הצבאי שלה לישראל. מי שעבר את הגזים יעבור את הגינויים, אמר לעצמו בגין.
אבל המתקפה היתה גם מבית. האופוזיציה בראשות פרס האשימה את בגין כי יצא למבצע מסיבות פוליטיות סמוך לבחירות. "איזה קשר יש לזה עם בחירות?" זעק ראש הממשלה. "אני אומר לכם: לילות קשים עברו עליי, ייסורי נפש ממש. אינכם מבינים שאני רואה לנגד עיני את שני האחיינים הקטנים שלי שנרצחו ואת כל הילדים בישראל? שם היה ציקלון בי, גם פה זה רעל רדיואקטיבי".
על גגות תל אביב
מלחמת המפרץ, 1991. ישראל מופגזת, מסכות גז ברחוב, הגזים חוזרים. מאה חברי כנסת כותבים לפנסיונר מנחם בגין מכתב תודה נרגש: "היום, כאשר סדאם חוסיין משגר את טיליו לעבר העורף הישראלי. אנחנו יכולים לדמיין בחיל וברעדה מה היה קורה לנו אלמלא פעולה זו. תודה על התבונה והאומץ שגילית".
על המכתב חתמו בין השאר ראשי הממשלה לעתיד יצחק רבין, אריאל שרון ואהוד אולמרט. שמעון פרס סירב לחתום. כשהסתכלתי על המכתב זיהיתי עוד חתימה מוכרת של חבר כנסת טרי: בנימין נתניהו.
הפחד מטפטף כמו רעל
הטיימר הזה, הוא כל הסיפור. יש מי שרואה אותו – ויש מי שלא מרים את העיניים.
מבצע צוק איתן 2014. החמאס מרחיב את טווח הירי לכל רחבי הארץ. בקבינט דנים באופציה להיכנס לעזה כדי להסיר את האיום, והם רועדים מפחד. מצגת "כיבוש עזה" נחשפת ע"י הצבא עם תרחיש "סולידי": מאות הרוגים, חטיפות ועלות של עשרה מליארד שקלים למשק. המצגת מודלפת לתקשורת, הפעולה מתבטלת. תשע שנים לאחר מכן זה נגמר באלפי הרוגים, מאות חטופים, ועלות מלחמה זמנית של 300 מיליארד שקלים.
הקבינט בראשות נתניהו לא ראה את השעון. המנהרות נחפרו, התחמושת הוכנה, הנאצי התורן ארב לבנינו ובנותינו בבתים ובשדות. מי שמסתכל על המחוגים, יודע מה המחיר של בחירה בשקט לטווח קצר על חשבון טבח בטווח הארוך. השפלנו מבטנו וזה עלה לנו ביום אחד של שואה דור שתיים.
כי גור אריה הלוא אתה
למדנו את הלקח במחיר קשה מנשוא. עברנו שנה מדממת? הרוגים, בניינים הרוסים ופחד במקלטים? היום כבר ברור: הימנעות מחיסול החיזבאללה היתה מביאה הרס וכמות הרוגים של בניין בפתח תקווה – כפול אלף. טיל גרעיני מאיראן? כמו האסון בבת-ים כפול 10000.
מבצע הביפרים וחיסול נסראללה היו פניית הפרסה, מבצע "עם כלביא" הוא כבר הדהירה לכיוון השני שאחרי השלמת הסיבוב. במילים אחרות – הפנמנו שצ'קים דחויים בסוף מופקדים בבנק, ואנחנו משלמים עליהם בריבית. התעשתנו ברגע האחרון. הפעם נתניהו חתום על הצלת העם היהודי מהשמדה – הוא הראש, הוא אשם.
לא תנצחו אותי
והנה עוד שעון שמתקתק מעלינו: מעולם לא הצלחנו לעבור את העשור השמיני כמדינה עצמאית. דוד וּשלמה לא השלימו 80 שנה עד לפילוג לממלכות יהודה וישראל. החשמונאים מלכו כ-77 שנה כִּמדינה עצמאית עד חורבן בית שני. זה קרה תמיד בגלל פיצולים ומריבות פנימיות – ובעיקר בגלל אויבים מבחוץ שניצלו את זה.
ייתכן שבימים האחרונים אנחנו חוזים בשינוי תולדות עמנו מקריסה זהה של הבית השלישי בגיל הסיכון 77. ברגע האחרון היהודים מגלים עוצמה, אחדות וחשיבה לטווח הארוך- במקום חולשה, פיצול וחשיבה לטווח הקצר. כולנו הרגשנו את זה השבוע: ההיסטוריה הופכת עמוד בספר, ואתה תופס את הדף כדי לא לעוף מההדף. זנחנו ברגע אחד כמה הרגלים ישנים, ומי שלא יפנים זאת יישאר שייך לתקופה מיושנת, זאת של שבוע שעבר.
בכיכר פלסטין באיראן ישנו שעון ענק, עם ספירה לאחור להשמדתה של מדינת ישראל. אם הילד מהסיפור של צטניק ומנחם בגין מסתכלים מלמעלה, תגידו להם שלמדנו, הפעם היהודים פעלו בזמן.
