תלויים עם פתקי החלפה
"כשאין יותר אויבים משותפים אז גם אין יותר אינטרסים משותפים" אמרה לי סגנית שר החוץ של יוון בפגישתנו במשרד החוץ באתונה השבוע, ונאנחה. היא חזתה בכך במו עיניה: כשהגיעה בחודש הקודם לבית הלבן לפגישה עם מזכיר המדינה מרקו רוביו, רצה הגורל ובחדר הסמוך טראמפ עשה שמיכה לזילנסקי. הפגישה שלה כבר לא התקיימה. ככה זה: כשהבוס צועק על העובדים הכושלים, גם העובדים המוצלחים חייבים לשמור על שקט.
הפכנו לעולם של וסאלים. כולם עובדים אצל טראמפ. הבחירה שלו היתה משק כנפי פרפר לחרדות קיומיות גלובליות, רק שהפרפר הזה הוא בגודל של נושאת מטוסים שיצאה מאמריקה ומאז עוגנת בכל נמל בגלובוס.
בדד אלך
אז הנה תמצית השדים שהוציא טראמפ מהארון: כשלבן אנוש יש פחדים, הוא מדבר עם חבר או מטפל בעצמו. כשמדינות שלמות נכנסות לחרדה, הן מתחמשות. וכך, בזמן פגישתנו באתונה, ראש הממשלה היווני הודיע שישקיע כ-25 מיליארד אירו בביטחון: בצוללות חדשות, כטב"מים, לוויינים ומטוסי קרב. "היינו יבשת נאיבית" הודה מיצוטאקיס בפרלמנט. וכמה גדולה ההתפכחות? הוא יקצה לנשק יחס כפול מהממוצע באיחוד האירופי. "אנחנו לא יכולים להיות צמחוניים בעולם של קרניבורים" הוא סיכם. וטראמפ אוהב בשר, אני מסכם.
אבל זו לא רק תחושת האיום שיצר הנשיא האמריקאי, אלא גם תחושת הבידוד. טולסטוי כתב "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". וכך באירופה כל מדינה חוששת בדרכה, דגל דגל והחרב שהונחה לצווארו: אוקראינה חוטפת מרוסיה, הגרמנים מפחדים שפוטין יראה כי טוב וימשיך בטיול לכיוונם, ספרד מאויימת מטרור מהגרים ממרוקו, ויוון? היא בכלל חוששת שארדואן יעשה לה פוטין מתורכיה.
כשסיימנו את הפגישה במשרד החוץ, סיכמה סגנית השר בפשטות: "כדי שיבשת שלמה תתאחד צריך שתהיה בה כלכלה חזקה, מעצמה חזקה, או אוייב משותף. אירופה איבדה את שלושתם". וגם נחמה אחת היתה בפיה: "ליוון ולישראל יש אחת את השניה – תסתכל על המפה. על מי תוכלו לסמוך ביום סגריר? לבנון? ירדן? תורכיה? נשארנו רק אנחנו עבורכם ואתם עבורנו". יאסו.
לא עובדים בשביל אף אחד
טראמפ שקשק את העולם, ובקבוק הקולה הזה מתחיל להיפתח ולהתיז על כולם. אירופה כהרגלה מתעוררת לאט, אבל לישראל אין את הפריווילגיה ליקיצה טבעית: אם נסכים להפוך למדינת חסות של הדוד סם, הביטחון הלאומי שלנו יהיה יציב כמו הקפריזיות של הנשיא האמריקאי.
לכן, בין שלל הפאלטות של נתניהו השבוע, בלטה בחומרתה אחת שנעשתה בכוונה גמורה: הוא תדרך כי ביטל את מינוי האלוף (מיל') שרביט לראש השב"כ, בגלל מאמרו נגד מדיניות טראמפ בנושא האקלים ש"עיצבן את הנשיא". כאות תודה טראמפ הטיל עלינו פצצת מכסים. נפלא.
ערב חג הפסח, כדאי שנזכור שבני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר לא כי היתה תקלה בוויז, אלא כי אלוהים רצה להוציא מאיתנו את מנטליות העבדים לפני שניכנס לארץ. אז לפני שממנים עלינו את טראמפ כבורר, אפשר להחליט שהקזנו מספיק דם כדי להיות עם חופשי בארצנו.
אין לי כסף אין לי
ואם כבר עבדות, הפכנו גם את הפוליטיקאים ויועציהם לעבדים.
מישהו שאל את עצמו למה אנשי רוה"מ עובדים בחשבוניות, משל היו חברת תןביס המספקת שרותי הסעדה להייטק? למה בכלל הפרוצדורה הפרילנסרית הזאת מתרחשת? ולמה הפוליטיקאים שלנו הם, נאמר זאת בעדינות, לא יחידת העילית של החברה הישראלית? איך אומה שזוכה בנובל ועושה אקזיטים של מליארדים שמה בקדמת הבמה כמות בלתי הגיונית של עסקנים זוטרים? ובקיצור: למה מי שמוציאים את הילדים שלנו למלחמות הם עובדים במשרה חלקית וח"כים בינוניים?
אז רגע לפני שמגדפים אותם ולעיתים בצדק, הנה אחת התשובות: כי זה לא משתלם.
יועצים שיכולים להרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש כעצמאיים, לא יהיו עובדי מדינה שמקבלים 15 אלף ש"ח נטו. מי כן ילך לתפקיד כזה? מי שהוא כבר מליונר וזה לא אכפת לו, או יועצים זוטרים שלא מדובר בשבילם בהרעה בתנאים, או מי שיכול למקבל את לשכת הקודקוד עם ייעוץ ללקוחות אחרים. שלל אופציות גרועות. וכך האקווריום של המדינה, שצמא לאנשים מוכשרים כמו דגים למים, הפך למקבץ עצמאיים בחשבונית שעובדים ללא הסכמי ניגוד עניינים. מה לעשות, גם יועצים משלמים משכנתא, או סתם לא רוצים להרוויח בפנים רבע ממה שהיו יכולים להרוויח בחוץ.
וזה נכון שבעתיים גם לח"כים. נבחר ציבור בישראל מקבל בסוף החודש כ-19 אלף שקלים נטו. זה אבסורד: אנחנו רוצים נציגים מעולים שבשבילם לא מדובר בסכום גבוה, ואז משלמים להם סכום נמוך ומתפלאים כשמגלים מי מתייצב למשימה.
המסקנה הלא פופולרית והמאד ריאלית: צריך להכפיל את שכר הח"כים והיועצים. אפשר גם פי שלושה. במקביל לאסור עליהם לעבוד כעצמאיים, ונראה ישועות.
או שנשלם להביא אנשים ראויים, או שנשלם בחיי אדם.
יותר מזה אנחנו לא צריכים
פרשת קטארגייט פסולה מוסרית מהסיבה הפשוטה: קטאר היא מדינה שנוסעת על דלק של לגיטימציה, ובלי לגיטימציה היא לא תוכל להמשיך לממן שחיטה של יהודים. לכן סיוע לתדמית של קטאר הוא חרקירי לאומי. זה נכון לכל אדם, זה נכון שבעתיים למי שעובד עם ראש הממשלה.
באופן טבעי הפרשה הזו משמשת למתקפה על נתניהו, אבל אסור שזה ייעצר רק שם.
צריך להזכיר לכל מי שנותן את נשמתו וממונו לשחרור החטופים: מאבק שלא כולל בתוכו פגיעה בלגיטימציה של קטאר, הוא מאבק שלא ממצה את המאמצים לשיחרורם. כל עוד השגרירויות של קטאר עומדות מיותמות והעסקים שנתמכים על ידם לא עוברים שיימינג, המאבק הזה עושה רבע עבודה.
קטאר היא לא מתווך, קטאר היא החוטף. הגיע הזמן שיחטפו.
