אני האחרון מכולם
"עברי חי שלי, נעים מאוד, אני אבא שלך.
אתה חושב שנולדת לפני שבוע. זה לא מדויק, מייד תבין. קודם אספר לך על סבתא־רבתא שלך, שלצערי לא תספיק כבר לפגוש, סבתא פֶּסַלֵה מלובומל שבפולין.
במלחמת העולם השנייה התחבאה סבתא עם משפחתה בתוך הגטו, במחבוא שבנו לעצמם עם קירות כפולים מדיקט.
מהסדק הצר הם ראו כיצד רוצחים לידם מאות יהודים ביום, ואחרי כמה ימים נאלצו לברוח משם. הם חדרו בסתר לרפת של איכר פולני שהכירו לפני המלחמה והתחבאו שם כשנה וחצי, היהודים והפרות.
ממעמקים קראתיך אדם
אתה נולדת בפסח, עברי חי.
סבתא פסלה סיפרה על חג החירות ברפת: "היינו שם שני פסחים. אבא חישב מתי החג, וביקש מהנוצרי כי בימים אלה יביא לנו תפוחי אדמה בקליפה ומעט מים – וזהו. הוא עצמו שכב והתפלל ואמר תהילים כל החג". זה היה הפסח שלה.
אלא שהזמן שעבר הפך גם את המחבוא למסוכן. הגרמנים הגיעו, ערכו שם סריקות ודרשו להפקיע את הרפת לצבא. סבתא ואביה משה, שאני קרוי על שמו, נאלצו לברוח שוב. הם רצו להגיע ליער כדי להצטרף לפרטיזנים, אך נתפסו ונעצרו על ידי פטרול גרמני.
סבתא ניסתה לברוח מהמעצר, גם כשהיה לה ברור שיירו לה בגב. "העדפתי למות בורחת מאשר למות בעינויים", סיפרה. אבל אבוי – היא לא הצליחה לעבור דרך הסורגים שבחלון, ונלקחה לחקירה על ידי הגרמנים.
סבתא ואבא שלה נחקרו בנפרד. היא בידי מנהל המפקדה, ואביה על ידי סגנו. "אבא אמר לי שאני לא נראית יהודייה ושאנצל את זה", אמרה, "אז החלטתי להתחזות לפולנייה". כשהגרמנים שאלו מיהו "הזקן הזה" על אבא שלה, היא ענתה שאין לה מושג, הוא סתם אדם שפגשה כשחיפש את משפחתו ונצמדה אליו ביער.
זה הצליח מדי. עכשיו סבתא פסלה "התקבלה" לצבא הנאצים. "עשיתי כל עבודה למען החיילים הגרמנים: כיבסתי, קילפתי תפוחי אדמה, בישלתי. בשעה שלוש בלילה הכנתי להם קפה". היתה לה קולגה נוצרייה, ווליה שמה. "כשנזדמן לנו לאכול חזיר, לא הייתי מסוגלת. היא שאלה אותי 'את לא רעבה? רק יהודים לא אוכלים את זה, אבל למה את לא אוכלת?'". התשובה של סבתא לווליה היתה: "מה זה יהודים?".
עברי חי. אתה כבר מבין מאיזה חומרים היתה עשויה סבתא־רבתא שלך?
נותרתי חי גם כשהייתי מת
זה הלך והסתבך. אחרי עשרה חודשים זהותה התחילה להיחשף על ידי אנשים מהעיירה שלה, וסבתא נמלטה.
היא עלתה חסרת כל לרכבת, ישר לבדיקת מסמכים. כשפנו אליה השוטרים היא עשתה עצמה ישנה, ומלמלה לעברם "אותו דבר", כלומר מסמכים זהים כמו לאחרים, וחזרה "לנמנם".
היא שוב הצליחה לברוח. משם התגלגלה מכפר לכפר ובינואר 1945 הגיעה ללובלין, שם גילתה סבתא כי אחותה וגיסה נרצחו בגרזן על ידי שכן אוקראיני חביב מהעיירה. היא הקימה להם קבר מאולתר במקום רציחתם.
לא ברור איך, היא שרדה.
הדשא הזה ירוק מאימה
עברי חי שלי. בשנת 2014 ביקשו ממני לכתוב שיר נושא למסע הגדול אי־פעם של הפרלמנט הישראלי אל גיא ההריגה.
את פעימות ליבי הפכתי לשיר הניצולים "האחרון שנשאר" (לחן: עמיר בניון) שמתחיל במילים:
"אני האחרון מכולם, ממעמקים קראתיך אדם. כל עוד בלבב נשמתי קוראת, נותרתי חי
גם כשהייתי מת".
השיר בוצע לראשונה באושוויץ ליד המשרפות עם התזמורת הפילהרמונית של קרקוב, ושנים לאחר מכן בוצע על בימת האו"ם על ידי עמיר בניון, דוד ד'אור ומירי מסיקה בשלוש שפות. זכיתי להראות את "האחרון שנשאר" לסבתא פסלה עוד בחייה. היא הבינה הכל.
ובמרוץ השליחים נותרתי לבד
יצאת לעולם בשביעי של פסח. כשהיינו בחדר הלידה הבנו שהברית שלך תהיה ביום השואה, אמא לא הצליחה לסחוב אותך עוד שעתיים כדי שנחמוק מהתאריך.
עכשיו אני מבין שכמו תמיד, כלום לא מקרי. אתה נולדת בין חג החירות ליום השואה. כל מה שקרה בין לבין הוא בדיוק עברי חי.
עברי הוא עם ישראל לפני תסביכי הגלות, לפני שהוא נהיה עם קצת שרוט. לפני שהוא נהיה בעל כורחו יהודי גלותי – הוא היה עברי. הזהות העברית גאה ואוניברסלית, קדומה ושורשית. היא עמדה לפני הזהות הישראלית־לאומית והזהות היהודית־דתית, אבל עקפו אותה בתור. ישראלים, נו.
אברהם אבינו היה העברי חי המקורי עם תפקיד היסטורי ברור: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" – לסייע לאנושות כולה לתקן את דרכה תוך שמירה על ייחוד לאומי. משימתו – משימתך.
סבתא פסלה ואני, בת ים 1986
קחו ממני הכל, אני הסנה הבוער
עברי חי שלנו. סבתא פסלה היתה העברייה הכי גאה שיש, והכי חיה שאפשר.
היא שרדה את התופת וחזרה ממנו בגלגול נשמות בלתי נתפס. כשהגיעה לארץ הביאה מתוך המוות ילדים, נכדים ונינים ולא שיתפה בקמצוץ ממה שעבר עליה בפלנטה האחרת. היא נפטרה כמה ימים אחרי שחצתה את גיל 100. את עוצמת הסיפור שלה הבנתי באיחור גדול, אבל לא גדול מדי.
אני רוצה שתגדל בדור שבו תהיה עברי חי: גאה במי שאתה, בעם שלך ובשורשים שלך, אבל גם שלא תפחד לשנות את העולם ולהסתכל עליו מתוך תחושת הזדמנות ולא מחוויית התגוננות. בשואה הנאצים היו מזהים יהודים לפי זה שמלו אותם, העובדה שאנחנו פה בברית מראה שאנחנו כבר לא מפחדים. ומי שלא מפחד גם לא מסתגר ומתבצר, לא בחייו הפרטיים ולא בחייו הלאומיים: הוא גם עברי בבית, וגם חי, בחוץ. הוא גם חי בביתו, וגם עברי – בחוץ.
השנים האחרונות הולידו אותי מחדש לתוך אובססיית השואה הפרטית שלי, והפכו אותי לצינור הניקוז בין הדור הראשון של סבתא לדור הרביעי שלך. בין טלפון החוגה של סבתא לבין דור הסמארטפון. בין העברי לבין החי.
צא לשפץ את העולם, עברי חי. אין לך במה להתבייש: אם התחלת מהרפת והגעת לארץ זבת חלב, הכל קטן עליך.
אוהב, אבא".
