סיפור ישן
זה קרה ביום רביעי, ברגע אחד היתה התלכדות זירות שתמצתה את סיפור חיינו בשנים האחרונות.
שני נושאים עלו בכנסת, ריבונות והשתמטות. בכל מחקר ישנה תמיכה גורפת להחלת החוק הישראלי ביו"ש והתנגדות לפטור הגורף לחרדים משרות צבאי. התוצאה: המליאה החליטה לתמוך בריבונות, 71 מול 13 מתנגדים. בין התומכים: נתניהו וליברמן, הציונות הדתית ועידן רול. אפילו גנץ ולפיד לא התנגדו. בחדר אחר סיעת הליכוד החליטה להדיח את יו"ר וועדת חו"ב כדי לקדם שחרור חרדים משרות.
זה כל כך פשוט: כשממשלה צרה היא חזות הכל – מקדמים השתמטות, ושהעם יקפוץ. כשיש הצבעה עניינית – הרוב מושל בקלות. בבחירות הבאות נחליט האם להקים ממשלת הסכמות או ממשלה צרה. חרמות או הסכמות, הבחירה בידינו.
השקט שנשאר
ספוילר: לא יופיע בקדנציה הזאת חוק גיוס בספר החוקים. לא תהיה רפורמה משפטית. לא תהיה ריבונות ביו"ש ולא ריביירה בעזה. בפער בין הרעש של הממשלה הנוכחית לבין היישום אפשר להעביר מפציץ B2 בקלות.
אז למה נחנקים פה? כי התחושות של הציבור נגזרות מווליום התהליך ולא מהתוצאה – והתהליך מסיבת אסיד, התוצאה דממה דקה. וגם יש פה שותפות אינטרסים: הקואליציה רוצה לשדר שקורית פה מהפיכה, זה גם טוב לפריימריז – והאופוזיציה רוצה לספר שיש פה אסון חוקתי. מי אמר שאין אחדות בפוליטיקה.
ולהרעשה בהרחבה: לא צריך חוק גיוס. צריך פשוט לא לחוקק חוק השתמטות. החרדים, כמו החילונים והדתיים הם חייבי גיוס, המימון לפרזיטיות כבר נעצר – רק צריך שהרשויות יאכפו את החוק, ציפייה די בסיסית. גם הרפורמה המשפטית נפלה לתרדמת: שורשי הכישלון הם אי שם בתחילת 2023. המהלך הדרמטי והמוצדק לדעת רבים בא לעולם בדורסנות אופיינית, תחת איזה תכנון מתוחכם להכניס עדר עיזים ואז להתפשר. זה נגמר בכך שהעיזים צנחו על הרפורמה וקברו אותה. ריבונות ביו"ש? היא לא תקרה ביום ראשון, לא בשני ולא בשלישי – גם אם הכנסת תצביע על הצעות לסדר בנושא כמו השבוע. בפגישה המפורסמת של נתניהו וטרמפ בפברואר, אמר האחרון ש"תוך 30 יום נקבל החלטה בנושא". הוא כבר שכח, רגע לפני ששכח את תוכנית הריביירה בעזה.
הטרטור הבלתי פוסק הוא לא תקלה – הוא פיצ'ר בניהול משותף. וכשהוא חזק מדי, לפעמים גם רעש כואב.
חום יולי אוגוסט
והנה תוצאות הרעש: השיח בישראל ירד מזמן אל מתחת לסף הענייניות המינימלי. הכל נגזר בגסות מטרללת ביבי-לא ביבי, אין אפילו מראית עין של ענייניות.
קטאר מדינת אוייב? כשזה נוגע ליועצי נתניהו – בוודאי. כשזה נוגע ליחס אל הנסיכות שתולה תמונות של הניה ברחובות – דבר לא נעשה כדי לעצור את הזרוע הפיננסית של חמאס מלקדם את האנטישמיות בעולם ואת עינוי החטופים – לא על ידי הממשלה, ולא על ידי מתנגדיה. חמאס? המחאה מספרת ובצדק כי נתניהו הוא זה שמימן אותו במזוודות דולרים ונתן לו להתעצם מרחק קורקינט מיישובי עוטף עזה. הפתרון המוצע: לברוח מעזה ולתת לחמאס החמוש ניצחון שיעודד אותם לחטוף ולרצוח עוד יהודים בסבב הבא.
הכל נופל לצנרת העכורה של ביבי-לא ביבי. הימין מעודד השתמטות, השמאל מתעלם משוליים שעודדו סרבנות . החטופים מורעבים? יש מי שמאשים את ישראל כשחמאס בוזז מהעזתים את האוכל, ויש מי שהבטיח שימנע מחמאס לעשות זאת. הפוזיציה כמזון לנשמה.
חייבים לחזור לקונספט המוזר שנקרא דיון אידיאולוגי: השתמטות לא, סרבנות לא ולא, תפיסת ביטחון של הבא להורגך השכם להורגו, שינויים ליברליים כמו תחבורה ציבורית בשבת באזורים חילוניים ולצידם רפורמות כואבות ביוקר המחיה בישראל, כי גם דירה כלוקסוס לעשירים היא סכנה לעתידנו.
ממשלת הימין על מלא הפכה לצוות תגובות תזזיתי לחמאס, איראן, תימן, לבנון וסוריה, לא בלי הצלחה. אבל זה לא מספיק. צריך דור חדש של אנשי עשייה עיוורי צבעים, כאלה שמבינים שמדד לייקים בטוויטר לפעמים עומד בהלימה הפוכה לתמיכה בקלפי או לתחינה הציבורית לדיון אינטליגנטי.
הבשורה הטובה: יותר נמוך אין לאן לרדת. הגיע הזמן לעלות רמה. חטפנו חום יולי. אדלשטיין.
לרפא את הגעגוע
עשרים שנה להתנתקות. גנרלי העצומות שהסבירו שהמהלך ישפר את הביטחון המשיכו הלאה לתמוך בעיסקת שליט, עודדו ירידה מהגולן והסבירו שארה"ב לא תתקוף באיראן.
אז הנה מסקנה לחגיגות שני העשורים: מסתבר שכולנו מומחים. אין סודות באסטרטגיית ביטחון של מדינה שאי אפשר להבין בהיגיון בסיסי. הסיבה פשוטה: האוייב שלנו מאד לא מתוחכם. הוא רוצח סדיסט, הוא פונדמנטליסט איסלאמי, אבל הוא שקוף באופן מביך. כשנורה צינור הקסאם הראשון ב2001 על שדרות, שוגר בעצם הטיל הראשון על תל אביב. כששרפו יהודים בשומר חומות בעכו – הודלק הגפרור שישרוף יהודים בניר עוז. גם הבריחה מגוש קטיף היא בסך הכל פרומו למה שיקרה בכפר סבא אם תקום מדינה פלסטינית, ואיפה היינו אם הסורים היו משתכשכים בכנרת אפשר לנחש בקלות, גגלו "טבח דרוזים" ותרחיקו את הילדים מהמסך.
היקיצה הכואבת מתחזיות מומחי הביטחון תמנע את הקונספציה הבאה. הרי אם היינו נותנים סטנוגרמה של אורית סטרוק ושל אחד מחונטת הרמטכ"לים לשעבר בלי להגיד מי זה מי, היינו בטוחים שהיא זאת שנולדה עם פלאפלים על הכתף והם עם שביס על הראש.
מדברים על שלום
ביקרתי השבוע בשוודיה. שאלתי את המארחת שלי על מצבם הביטחוני והזכרתי את הפיגוע בשטוקהולם ב2017 של מחבל דעאש על משאית.
התברר שאני תקוע בעבר: "כל יום המהגרים המוסלמים רוצחים אותנו" היא סיפרה. "פשוט התקשורת הפסיקה לדווח על זה. אנחנו לא נכנסים לשכונות שלהם ומתפללים להישאר בחיים".
המשכתי משם למוזיאון פרס נובל בשטוקהולם, וראיתי בתצוגה פרצוף מוכר. נכתב עליו ש"למד הנדסה והקים חברת קבלנות, ייסד את P.L.O וקיבל את הפרס על מאמציו לשלום", ואף מילה על הסכמי אוסלו. חבל רק שאלפי יהודים כבר לא יקראו על מפעלותיו. מדובר ביאסר ערפאת, האיש היחיד שרצח יותר אנשים אחרי שקיבל את הפרס מאשר לפניו. שמחתי גם לראות שהם קצת מתביישים בו.
ביציאה מהמוזיאון, שתי פנסיונריות בדוכן הסבירו שהציונות היא אפרטהייד וצריך לשחרר את פלסטין. סבבה, רק כדאי שיתחמשו בינתיים. לחילופין יוכלו לקפוץ ברכב לאוסלו, הנופים בדרך היו מרהיבים, ושם גם מנוסים בפתרון סכסוכים תוך שיפור פרנסת הקברנים. בהצלחה.
