מכורים לפילוג

כולנו מכורים של מישהו

היה צריך לשפשף את העיניים השבוע. האפטר-פארטי של נתניהו וטראמפ, אחרי הניצחון באיראן, הזכיר שוב את העוצמה היהודית הבלתי נתפסת כשאנחנו ממוקדים במטרה לאומית משותפת.

פעמיים התאחדנו בשנתיים האחרונות. פעם אחת ב7/10, ופעם במתקפה באיראן ב-13/6. שמחת תורה וי"ז בסיוון. אלה היו מועדים חריגים, שהאדוות שלהם החזיקו כמה ימים בטרם חזרנו לסורנו. כמו ארמון שבונים בחול הים אבל ברור שהוא זמני, כל מבנה בחול של חיבור בינינו נסחף למים בשצף גלים של ההרגלים הישנים.

זה לא כי אנחנו רעים, אלא כי אנחנו מכורים. התמכרנו לפילוג.

שנינו שווים פחות או יותר

כמו שני אחים שהופרדו בלידתם וגדלים בארץ אחרת אבל נשארים דומים כי הגנים חזקים מהכל, גם אנחנו הקמנו פה שתי מדינות לשני עמים: לכל עם יש פיד משלו ברשתות החברתיות, יש ערוץ טלוויזיה משלו וגוש משלו שהוא משליך לכנסת. יש גיבורי תרבות, מנהיגים ואויבים פוליטיים משלו.

כל עם חי בתיבת תהודה שהוא לא מודע אפילו לקיומה. אחד מתודלק במידע שהוא בעד חטופים והשני רוצה במותם כדי להגשים שאיפות כיבוש משיחיות, העם השני בטוח שהוא בעד הכרעת האוייב הנאצי בעוד שהעם הראשון חסר יכולת ספיגה ויביא את הטבח הבא פלוס יותר מוות ויותר חטופים.

המציאות לא רלוונטית. כל מהלך שקורה נכנס למכונת תרגום לשפת הפלגת: נהרגו חמישה חיילים בבית חנון? אצל עם א' זאת ההוכחה לצורך לסיים את המלחמה, אצל עם ב' זאת ההוכחה שחמאס על הרגליים קילומטר וחצי מהעוטף, וחייבים להגביר. אותו אירוע, מסקנות הפוכות.

אבל באופן אבסורדי, יש כיום רק דבר אחד משותף לשני העמים: ההתמכרות למריבה. עצם היכולת לתפוס צד ולרצות בניצחונו, גורמת לנו לסיפוק בלתי מוסבר. ראיתם פעם משחק כדורגל של שתי קבוצות שאתם לא מכירים? הרי הדבר הראשון הוא להחליט בעד מי אתה. זה טוב כשבועטים בכדור, לא כשאנחנו הכדור.

אני חשוך אתה באור

הפתרון עובר בהכרה במצב: ה-7/10 לא היה ארוע חריג, אלא תוצאה רציונלית לגמרי של ההתמכרות שלנו לפילוג. זה לא אני אומר, זה אויבינו אומרים: באיגרת שכתבו יחיא סינואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא מעזה אל אחיהם הצוררים נסראללה בלבנון ואיזאדי בטהרן, ופורסמה ע"י בן כספית, הם חושפים את הסיבות למתקפה על ישראל ב-7/10.  "השתמשתם בתיאור 'קורי העכביש' וצדקתם, זהו בית העכביש הקרוע לגזרים החלוק בתוכו" מתארים רבי המחבלים את המריבות הפנימיות בישראל, וצופים: "הוא ימשיך את פשעיו ויברח עוד יותר ממשבריו הפנימיים כדי לשקם את מה שהוא מכנה מצב ההרתעה", ומסכמים "בית עכביש זה אינו אלא בדיה שתקרוס".

הם זיהו את המכורים לפילוג, ופעלו נגדם.

"אין סם חזק יותר מתחושת הצדק העצמי" אמר הפסיכיאטר תומס סאס. בעת כתיבת שורות אלה, הביטוי החם בטוויטר בישראל הוא שורת המריבה "למה הם". כי מה לעשות, בסוף אנחנו יצור מאד חד ממדי: כשהמוח האנושי נהנה מלהשקיע את זמנו בוויכוחים אינסופיים בינינו, הוא הודף כל סימן מתריע לאסון המתרחש. הוא לא יכול להפנים את זוועות המציאות, דוחק אותן מהראש, וחוזר אל ההנאה הממכרת: מריבה פנימית. התענוג בלהיות צודק מספק יותר מהצורך המתיש להיות דרוך. התגמול הנפשי בניצחון בוויכוח הופך להיות מספק יותר מאשר ההכרח לנצח מלחמה.

יש לנו משימה: להפוך את שני ימי האחדות היחידים של השנתיים האחרונות לנורמל, ואת התקופה הנותרת לחריגה. הדרך לשם עוברת בהכרה העצובה: ניצחון בוויכוח פנימי הוא זמני ומועיל לצד אחד, האסון שמגיע אחריו הוא נצחי לשני הצדדים. חייבים להחליף את הסם ולמצוא את הסיפוק האישי בתרומה: כמו הגיבורים שיצאו למילואים, כמו המתנדבים לשיקום יישובי העוטף או מארחי מפוני ההריסות בבת-ים – ואז העסק ישוב לעבוד.

גורל אחד שם אותנו כאן

וכאן מגיעה התמכרות נוספת של קבוצה שלישית באוכלוסייה: ההתמכרות לגלות. הציבור החרדי הצליח מזה 77 שנה לחיות עם ולהרגיש בלי. לגור בבני ברק ולהרגיש בגליציה. עד עכשיו זה עבד. ברצותם – הם חלק מהמדינה במובן השלטוני, ברצותם – הם יהודים נרדפים בגלות הפריץ.

את תחושת העונג שבבניית הממלכה השלישית הם החליפו בהתמכרות להתגוננות אובססיבית מפני מי שרוצה לכלותם רוחנית. הם התחפשו לחיילים בפורים, וזרקו עליהם ביצים בשאר ימות השנה. הם קראו בתורה "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹּה?" ונשארו בבית. את המצוקה אפשר לראות בעיתונים החרדיים: דיווחים על הניצחון המזהיר באיראן, לצד האמירה המביכה של "רדיפת לומדי התורה", שפגט מילולי משל מדובר באיזה חיל אוויר מתקופת מלחמות יהושע.

הבעיה: ההתמסכנות ותחושת הרדיפה המדומיינת פגשה את תחושת הפראייריות של הציבור המשרת. המימון למשתמטים פגש את המממנים המותשים. ההתפלפלות הבית מדרשית פגשה את הטויוטות של חמאס – ההתמכרות לגלות פגשה את המציאות.

אבל זה לא הכל: ההסתגרות החרדית התנגשה חזיתית בדור הסמארטפון, אותם צעירים מופלאים שרואים מה קורה בחוץ ורוצים להשתלב בחברה הישראלית. את התוצאה אפשר לראות בכנסת: חרף הגדילה הדמוגרפית של הציבור החרדי, מספר המנדטים החרדים כמעט לא משתנה מבחירות לבחירות. הם נעלמים. ובעוד התסיסה החרדית הפנימית היא האתגר האמיתי, צה"ל הפך בעל כורחו לבובת הוודו של עסקניהם כדי לברוח מפתרון הבעיות בבית.

הגמילה קשה. גם כאן הגאולה תבוא משינוי הגישה: במקום להתמכר לגלות, להתמכר למצויינות. במקום להיות הכי שונים, להיות הכי טובים. הציבור החרדי חייב להפוך את האיכויות של הלומדים למרוץ תרומה אינטלקטואלית לבניית מדינת היהודים. להמיר את הבריחה הבזויה מהחזית למרוץ לתרומה למדינה. זה יהיה הרבה יותר קל ממה שהם חושבים, לפרטים אפשר לקפוץ ללוח הזיכרון של ישיבת ההסדר הקרובה לביתם.

עטור מצחך זהב

יום ראשון יחול צום י"ז בתמוז. יום אבל לאומי לציון ההתמכרות לעגל הזהב ולפילוג פנימי. במקום להתפלש בעבר, הגיע הזמן לתקן את העתיד.

ואם אתם לא מוצאים חומר שמספק את נפשכם – עוד מעט יחלו הבחירות, זה הזמן להחליף את הדילר.